"גם למראה נושן 
יש רגע של הולדת 
שמיים בלי ציפור 
זרים ומבוצרים 
בלילה הסהור 
מול חלונך עומדת 
עיר טבולה בבכי הצרצרים..." 
נתן אלתרמן/"ירח", 1938))

בשירו של אלתרמן מועברת חווית תיעוד בריאת המציאות החדשה, מתוך אובייקט מוכר משכבר תוך הצגת רעיון הניתוק לתוך יצירה חדשה. כך, אני פועלת בעבודתי בנסיון לייצר את אותה תחושת דה-אוטומטיזציה שתאפשר התבוננות מקורית בדבר שאינו המקור. האדם נוהג להסתופף בצילם של הדומים לו, בכך הוא מגדיר את עצמו, ובעת שחורג מתערערת בו תחושת הוודאות.  
עבודתי מיועדת להציף את חווית המתח במפגש בין הדבר הנראה לכאורה כמוכר לבין הגילוי של הזרות.
מרגע הכניסה לחלל, הצופים מייצרים והורסים את היצירה בנוכחותם ובקיומם המבלה והמכלה בחלל. הטאטאמי, שביפן לא נהוג לעלות עליו עם נעליים בכדי לא להרוס את הקש, נרמס מפאת חוסר הידיעה מול הזר: מה לקהל המערבי ולאובייקט המשונה דמוי השטיח הזה? מה תפקידו? איך יש להתייחס אליו? האם אלו שאלות שעולות באדם מערבי? בתמימותו, הקהל רומס את העבודה, ובהיסח דעת הוא מחמיץ את המשמעות המקורית והזרה של האובייקט וכך הוא מחטיא את המימד המקורי מתוכו היצירה נוצרה. הצופה המתנסה בעבודות יחווה את אותה חווית הדה אוטומטיזציה שתאפשר לו התבוננות מקורית באובייקט המוכר. הצופה עשוי לחוות חווית התגלות- קליטת הטעות, חווית התערערות של התפיסה הראשונית התמימה וגילוי תוכנה המחודש.
 

"ג'פוניזם", הכמיהה של המערב ליפן, הוא מונח שנטמע כבר במאה ה-19. כך השתרשה נטייה להשתמש ולנצל מסורת אסתטית של התרבות היפנית, להשתמש בציטוטיה, שהינם בעלי משמעות ותוכן בעולם היפני לטובת צרכים אסתטיים בעבודתם, המנותקים מהקרקע האותנטית ממנה הגיעו.
 

בעבודתי התעסקתי במדיומים שונים. הראשון היה העיסוק שלי בוידיאו, בחרתי להשתמש בקטעים לקוחים מהאינטרנט, "רדי מייד", באופן בו אני בוחרת ויוצרת מתוך המציאות הקיימת רצף שהוא פרי בחירתי, על מנת לייצר ניתוק בין המקור (התוכן) לבין הדימויים (הצורה) שהם ייצוג ויזואלי, לא רעיון, אלא תמונה.
הסאונד בוידאוים מוסיף לרעיון ה "רדי מייד", והוא הדרך בה בחרתי לכפות על הוידיאוים זרות פנימית. הצליל המקורי הוחלף והותאם לבחירות שלי, ומדגיש את עקרון ההפרדה בין התוכן לצורה, ויצירת רצף (תוכן) חדש.
אלמנט נוסף בעבודה הוא פסל אמורפי, עשוי גבס ומטופל באופן ידני בהשראת הדפסים מניירות אורגמי, המאופיינים בסדר ודיוק מסורתיים המזוהים עם היפניים. כך, אני יוצרת מתח וניתוק בין הקישוט (הציור) לצורה. הקישוט מהווה רמיזה לכיוון דקורטיבי, פסלי אורגמי, צלחות נוי, פריטים מדויקים הדורשים התייחסות עיצובית, ואילו אני, משתמשת בקישוט למטרת עטיפה של הפסל, שאין לו שום קשר או הזדקקות לדקורטיביות החיבור איננו אורגני, והיא מולבשת עליו בצורה מלאכותית, אנו משליכים תוכן מעצמנו כלפיו.

אני מתעסקת במושגים שטבע רולאן בארת (תאורטיקן חברתי צרפתי) המסמן והמסומן. מודל זה, שייך למודלים הסמיוטיים. לפי בארת, כל העולם הוא מערכת של סימנים והסימן הוא כל דבר שנושא משמעות. את הסימן ניתן לחלק לשני מרכיבים: המסמן שהוא מה שנראה, נשמע או נכתב. הדבר שאפשר לחוש אותו בחושים ואילו המסמן שהוא המושג הרעיוני, הקונספט שעומד מאחורי המסמן. באופן אינסטינקטיבי אנו מנסים מבלי דעת להשליך את מאגר המסומנים שלנו על המסמן החדש ובאופן זה, אנו עלולים להחטיא את המסומנים הפוטנציאליים של היוצר המקורי של תרבות זרה- של האחר.