אגל הטל

על להב העשב,

אין לו הרבה זמן

עד בוא השמש.

רוח סתיו,

אנא אל תמהרי.

                    דורגן (פילוסוף, מורה, משורר, צייר, יפן, המאה ה-13)

בעבודתי, אני מדגים את המרחב המציאותי באמצעות התמלאות, התרוקנות והתכלות. העבודה היא מעגלית והיא מתמקדת בשהות ברגע הנתון, בכאן ועכשיו. העבודה מציעה אינטראקציה מתמדת: היא זקוקה לקהל, להתגלותה, והיא זקוקה ליוצרה, לצורך רציפות קיומה. הקהל, בו זמנית מעניק לה חיים ונכנס למרחבה האוטונומי, והיוצר מנשים את היצירה.

דורגן, המשורר היפני בן המאה ה-13, בשירו, לוכד את הרף העין של החיים בטרם יגיעו לקיצם, ומבטא את משאלתו להמשכיותם. עם זאת גם אגל הטל, לאחר התאיידותו, ישוב וינוח על להב העשב, ומעגל החיים יחזור שוב ושוב.

תמצית מרכיבי עבודתי הינם קו אורך, שבסמוך לו שני שטחי פנים מרובעים ממוקמים בגובה העיניים ומייצרים תחושת ריחוף, אליהם צמודים מיקרופונים ומעליהם שתי שקיות האוגרות חול ומים. בתחתית כל לוח, מוצמד מיקרופון מגע הרגיש לרטט רעידה. בסמוך ללוחות המרחפים, ובניצב לרצפה, ניתלה לוח קרטון מאורך, מעין פרגוד משייט, המהווה מחד אלמנט המפתה לחשוף את אשר הוא מסווה, ומאידך, מהווה מעין רקע או עוגן יציב להתרחשויות המשתנות ומתכלות.

בצורתה, במהלכה ובתוכנה של העבודה, ניסיתי להנכיח את חוויית הארעיות, כפי שהראקליטוס ניסח: "אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמים". כך, השקים התלויים שמתוכם זולפים המים והחול מתרוקנים ומשנים את מתאר כל קיבולם, ובמפגשם עם משטח הקרטון: מרטיבים, מכופפים, מחלחלים, מנקבים ומכלים את המצע המחזיק עד אשר הם נושרים ממנו ל"תחתית האחרונה", לרצפה. מנגד, כסימבול של נוכחות אוורירית, אך קבועה, מצוי לוח הקרטון הניצב, והוא מהווה העצמה של הקונטרסט בין החולף לקבוע.

תוכן השקים, מים וחול, מתכתבים עם מוטיב החיים והמוות. המים, כנוזל החיים והחול, כעפר. העבודה, במהלכה האינהרנטי, הורגת את עצמה, וזקוקה למקור חיצוני, כדי לשוב ולהתהוות מבראשית. זהו אם כן, מצב מתמיד של מעגל חיים ידוע מראש. יחד עם זאת, מעצם טבעם של ההתרחשויות בלתי צפויות, אין שליטה על התהליך, הקצב, והאימפקט שהיא מחוללת. כך היא מקיימת את אותו המתח שבין הידוע מראש, הסדור והדטרמיניסטי, לבין האקראי, נטול השליטה והכאוטי.

בערב הצגת העבודה, אפער נקב בתחתית השקים, כך שתוכנם יזלוג על הקרטונים המרחפים. במקביל להתרוקנות ההדרגתית של השקים, מגע החול והמים בקרטונים המרחפים, ישנה, יניע ובהדרגה יבקע אותם. סימולטנית, המיקרופונים יגבירו וימלאו את החלל בשאון המפגש של תוכן השקים עם מצע הלוחות. על מנת לקיים את המשך רציפות העבודה, כמעין "פרפטום מובילה", הם ימולאו מחדש ומשטחי הקרטון הנגועים והמתכלים, יוחלפו אף הם. זהו מהלך אין  סופי של התחלה וסוף המתוחזק על ידי. בשונה מהסוגיה  הדיכוטומית ,"האם עץ שקורס ביער, בהעדר מאזין לקול קריסתו, משמיע רעש? ,"כאן המיצב כולל את שניהם: העבודה צריכה קהל כדי להראות ולהשמע, אך יחד עם זאת, מקיימת נוכחות אוטונומית גם בהיעדר הצופה.