כמה נעים להתעורר בוקר אחד לעולם בו לכל חפץ מוכר יש לפתע זהות שונה. זהות ששוכחת ממהות קיומו הקודמת, ונותנת לו קיום חדש.

כך אכן קרה. בוקר אחד, התעוררה בי סקרנות בסיסית כלפי הצורות שמופיעות סביבי. תחילה, הגבתי אליה ברישומים מהירים של חלקי חפצים או צברי חפצים, בהם ניסיתי לתפוס את מהותם הפיזית. מהלך שפיתח בי בהמשך את הרצון להתעסק בהמרת ההתרשמות מהצורניות הפיזית לחומריות פיזית. לכן, התחלתי לפעול במדיום הפיסול. המדיום הפיסולי מאפשר התעסקות עם האובייקט עצמו, עם צורתו, חומריותו, הפונקציה שלו ומטענו ההיסטורי - מהותו שלו בעולמנו. כל פעולה שתבצע עליו תאפשר הפיכת ההתרשמות למניפולציה משוכללת באובייקט, באופן שבוראה אותו מחדש ובה בעת משאיר זיקה לעברו.

חדר האמבטיה התגלה כחלל המתאים ביותר. זהו חדר שעבר טלטלות היסטוריות, שהביאו אותו ממקום בעל חשיבות דתית שהתבטאה בהטהרות, למקום שמבטא את ערש תרבות חייו של האדם המודרני. לפיכך, מצאתי את עצמי בוחנת חלקים מחדר זה. תופעות שמתרחשות בו, שלאט לאט החלו לבטא את יסודות חדר האמבטיה כחדר בו מתרחשים פלאים חבויים.

בעבודה ששה פסלים שנקודת מוצאם היא סיטואציה/תופעה/ מהלך יומיומי שמתרחשים בחדר המקלחת. אותם מלווים כמה רעיונות מרכזיים:

התכתבות עם חושיו של הצופה -  בין אם כביטוי של  מושגי היופי והאסטטיקה בתרבותנו, ובין אם כחלק מתרבות הצריכה המודרנית. המונח אסטטטיקה, פירושו ביוונית – "תפישה חושית". "יופי" מוגדר במילון כתכונה של אובייקט או מבנה מסוים, שבשל תצורתו וארגונו גורם לאדם לחוויה של נעימות ומשיכה. בעבודותיי, המשחק בין המשיכה לדחייה מבטא את העימות בין מהות חדר האמבטיה כמקום מטהר, מקום סטרילי ביותר ששואף למלא את יעודו כמנכיח הניקיון ובעקבותו היפה והאסטטי, לבין הלכלוך והזוהמה אותם הוא מכלה. משחק חושי עמו נאלץ להתמודד הצופה, גם כחלק מביטויה של תרבות הצריכה בתפיסתנו. המשך מהלכם של אמני הפופ ארט בדבר ההתעסקות בחיי החומר היומיומיים וביטויו בתעשייה המודרנית. פיתוי אל מול סתירת הפיתוי, שמכריחים את הצופה להיות אקטיבי.

בנוסף, נושא הרחצה/מתרחצים הוא נושא קלאסי המופיע רבות בתולדות האמנות, בעיקר ביחסים שבין העירום לטבע. גם בעבודתי מופיע נושא יחסי האדם אל מול הטבע, במובן של בדיקת הטבעי מול המלאכותי.  אבל בשונה מהמסורת, בעבודותי הגוף נעדר ובמקומו נוכחים כלי וחומרי הרחצה. הגוף נוכח דרך היעדרו - השאריות שהוא משאיר אחריו.

מנהג הרחצה הוא בעצם ביטוי למנהג ההתנתקות היום יומי של האדם מן הטבע. האדם משיל מעל עצמו את שארית שרידי הפראיות שלו, התזכורת בדבר היותו חלק אינטגרלי ממחזוריות הטבע  - הלכלוך, כדי לממש את תכתיבי תרבותו. לכלוך אליו האדם מודע כרפש, זוהמה שיש להעלים מנגד עיניו, שהופך את חדר האמבטיה לזירת מאבק בין האדם לטבע. זירה בה מתוארים מצד אחד יחסי השתלטות הדדיים, ומצד שני גם יחסי דמיון הדדיים: חדר האמבטיה הפך לאתר ריכוז פסולת אותה האדם יצר, גם כזו סינטטית  שמוכרת בתודעתינו  בשם "מוצרי צריכה".

אם כן, עולה השאלה, האם באמת חדר האמבטיה משקף פער? אולי בעצם הוא מבטא ניסיון איחוד? עולה עוד שאלה, מדוע אותם הדברים אליהם אנו מתייחסים כ"רפש" הם בזויים? הקשרי מושג הבזות אותו תבעה ג'וליה קריסטבה עולים בעבודותי ומנכיחים שוב את הפער בין המפתה לדוחה בהקשר של האורגני אל מול המלאכותי – מדוע האורגני מעלה בנו סלידה בעוד שהמלאכותי מתקבל באהדה? מה קורה ברגע שמערערים את קו התפר הזה?

בעבודתי בדקתי את גבולות המוכר ויצאתי לדרך ארוכה בחדר אמבטיה קטן.