כל החושים שלנו התקלקלו כי מלכתחילה נחשפנו חשיפת יתר לסימולקרות שלהם. אין יותר מקור, הכל זיוף שמתחפש לאמיתי. אנחנו מתקשים להבחין בין פרח אמיתי למדומה, בין ריח הפריחה לסימולקרה שלה בחדרי השירותים. אבל הגרוע מכל הוא שאנחנו לא יודעים שאנו חיים בעולם מזויף ושיקרי. אנחנו כבור לא יודעים מה המקור ומה העתק, הכל אנחנו מקבלים כמקור. אנחנו לא יודעים מה הסובב ומה המסובב .הדבר דומה ל- subway named Mobius סימן האין סוף שלא ידוע מה ההתחלה ומה הסוף ומה מתחיל ומה מסיים.

שירים מפרסומות ושירים מאירוויזיון תכליתם למשוך את תשומת ליבנו והם שווי ערך לשירי מיסה כנסייתיים. איבדנו את ההיררכיה של מה חשוב.

הכל מאוד אטרקטיבי גם המוות, גם החיים, היופי, הרע והטוב, הכל מופיע באותה צורה מפתה ויפה בשביל למשוך את תשומת ליבנו.

כל התופעות חוזרות על עצמן ומתקלקלות תוך כדי, הן מגיעות לשיאן אך עובדת כמו מכונה מקולקלת כמו "פרפטום מובילה" אין-סופי היוצר מבוי סתום.

אם כל תנועה קדימה הוא Replay והכל אבסודרי שכל מה שננסה לעשות קדימה נמצא את עצמנו חוזרים להתחלה.

בעבודת הגמר שלי, רציתי לפרוע את המכונה המקולקלת ולצאת מהלופ דרך זה שנחזור להתחלה למקום שבו החושים היו ראשוניים, טהורים ולא מקולקלים מהמלאכותיות שקיימת היום.  למקום הראשוני של צליל, טרנס, ריח, צורה, רוח ושמש.

אני עושה עבודות וידיאו בסגנון פופ-קיטש, יוצרת כמו מועדון ריקודים שמפעיל את כל החושים שלנו ומאפשר לנו להרגיש כמו פעם, ללא בקרה של השכל ו/או המוסר/ והיפה. הפופ מושך באמצעים פשוטים, פגאניים בסיסיים. גם הקיטש פועל אותו הדבר. אלה מאופיינים בצבע בוהק, אור מבריק, קצב פשוט, דמות יפה, כל אלה מאפשרים לצופה להיכנס לחוויה המטהרת והמשחררת.

יש אלמנט של גיחוך בעבודתי כי אני מאמינה שהגיחוך הוא כלי הנשק היחיד מול התפיסה האקזיסטנציאליסטית והרצינית הנדרשת מהאדם המודרני.

אני מעוניינת לעורר מחדש את היצרי וראשוני, כי בהכי נמוך קיים הכי גבוה ובהכי גבוה למעשה מתקיים הכי נמוך.

ואולי בעבודתי, אני מנסה להחיות מחדש את התפיסה הרומית של Carpe diem "נצל את היום" כי ליהנות כל יום וכל רגע חשוב ממש!