תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

עבודותיי נותנות ביטוי לשני נושאים כבדי משקל מתולדות האמנות – ציור דיוקן וציור נוף.
אני מציירת דיוקנאות של בני המשפחה הקרובה שלי, לעיתים קבוצתיים ולעיתים יחידניים.
הדמויות תמיד בניתוק זו מזו, ספק מתעלמות אחת מן השנייה ספק שקועות בעולמן הפנימי.
הסביבה בה יימצאו תהיה של נוף שומם, בראשיתי, חסר סימני חיים.
נוסף על הפערים בין הדמויות, ועל הנתק שביניהן לבין סביבתן, קיים גם פער בין אופן הטיפול
בדמויות לאופן הטיפול ברקע – הנוף ברובו מופיע באופן מרומז יותר, מופשט לפרקים, והצבע
המדולל מותיר חלקים נרחבים מן הקנבס חשופים. הדמויות, לעומת זאת, יהיו מטופלות יותר,
באופן מוגזם כמעט, אשר משווה להן נראות מפורקת.
בחירות אמנותיות אלה שואבות השראה מתוך יצירותיהם של אמנים עכשוויים כמו פיטר דויג,
,(Peter Doig, Mamma Andersson, Jules De Dalincourt) בלינקורט דה ולס'וג אנדרסון מאמא
ציירים פיגורטיביים אשר בכל עבודותיהם חוזר באופנים שונים העיסוק ביחסי דמות-חלל.
עבודת הגמר שלי עוסקת בראש ובראשונה במדיום עצמו – ציור. מאז ומעולם היווה בעבורי ציור ערוץ
תקשורת נוסף וכלי אשר אפשר לי באמצעות קו, כתם וצורה "לדבר" כאשר מילים כשלו במילוי
תפקידן.
תחושת היעדר המילים המוכרת לי כבר משנותיי הראשונות בבית הספר, הפכה מאז לשגרה, ונעשתה
למרכיב מהותי בזהות שלי, אתו היחסים שלי הפכפכים ומורכבים.
הציור (והאומנות ככלל) פטרו אותי מניסוח משפטים מגומגמים ומסורבלים, ואפשרו לי להתנסח
באופן מופשט אך מדויק משדיבור אפשר לי.
אם כן, היה זה מהלך טבעי בעבורי לגשת לפרויקט שבפתח מתוך נקודת מוצא של מדיום זה; זאת לצד
ניסיון פיתוח שפה של סמלים אשר תאפשר לי לתת ביטוי ויזואלי לתחושה אותה תיארתי, תחושת
המועקה שבשקט.
סמל בהגדרתו הוא דבר מה המייצג דבר מה אחר. הסמל ניתן להבנה אך ורק באמצעות חשיבה
מופשטת ומשמעותו מקובלת פה אחד על כל חברי התרבות שייצרה אותו. זהו סמל ציבורי, להבדיל
מהסמלים המופיעים בעבודותיי, שהם סמלים אישיים המייצגים רעיונות מעולמי הרגשי. הבועה
למשל, נוכחת כסמל לשברירי ולבר חלוף, כפי שהיא מופיעה בציורי "ממנטו מורי" רבים מתקופת
הרנסנס ומהמאה ה-17 ,אך גם כעין שריון, מעטה המהווה מחיצה בין הדמות הממוגנת לחוץ
המעורפל. הסמליות יכולה להיות מפורשת - הצינור הצהוב כקשר בין אב לבן, ערימת האבנים
כאובייקט שהוא ספק מצבה או אנדרטה ספק יצירת אמנות; אך היא תמיד תנכח בצורתה המופשטת
באמצעות קומפוזיציה, צבע ומשיחות מכחול.
שורשיו של הציור שלי שואבים מהזרם ההיפר ריאליסטי, זרם בציור ובפיסול שהתפתח בשנות ה-70
של המאה ה-20 בארה"ב בהשפעת הפוטוריאליזם. בניגוד לפוטוריאליסטים ששאפו להעתיק את
הצילום כמות שהוא, ההיפר ריאליסטים התחקו אמנם אחר הקומפוזיציה או האפקטים האופטיים
הנובעים מן התצלום, אך גם נטו לערב ביצירתם אלמנטים רגשיים וסיפוריים מעולמם הפנימי. אמני
התנועה, כפי ששמה מציע, מייצרים אשליה המבוססת על המציאות כפי שהם תופשים אותה hyper(
– יתר, realism – מציאות).
כמו בשני זרמים אלה, מהווה גם בעבורי הצילום רפרנס ליצירה. הבחירה בהיפר ריאליזם כנקודת
מוצא משחררת אותי מהשעתוק הטכני של הפוטוריאליזם, ומאפשרת לי להחדיר מעולם הרגשי
והשכלתני הפנימי שלי. באופן זה אני יכולה לייצר מציאות ציורית מיקרוקוסמית בעלת חוקיות

משלה, ואינני כבולה לכללי העולם הממשי. כך אני יכולה לשמוט את הקרקע מתחת לדמויות, לצבוע
את השמיים בוורוד, להדגיש דבר מה אחד ולטשטש את האחר.
על אף שאני עצמי אינני נוכחת כמושא ציור באף אחת מן העבודות, בני משפחתי הקרובים כן. עצם
הטיפול בנושא ביוגראפי וקרוב כל כך הוא ניסיון ליצירת דיוקן עצמי דרך הדמויות והסביבה. השנה
האחרונה אפשרה לי לשקוע אל תוך עולם הציור באופן טוטאלי, ואילצה אותי להתעמת עם שאלות
אמנותיות וסגנוניות, שאלות כמו מתי סמלי הופך לאילוסטרטיבי? ומתי ציור הוא ציור גמור? אך
יותר מכך, שאלות זהותיות הנוגעות ליחסיי עם האנשים הקרובים אליי, עם הוריי ואחי, וליחסים
שלי עם אמנות ועם עצמי.

תמר ערמוני