תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

נקודת ההתחלה של עבודת הגמר שלי היא אהבתי העזה לאנימציה. הדבר שאני כל כך אוהבת באנימציה היא היכולת מדף חלק לגמרי, מאפס, ליצור עולם ומלואו, מגוון ועשיר. האנימטור מחליט מה יקרה בעולם הזה. מתפקידו לדעת איך הדברים יראו, האם חוקי הפיזיקה חלים על העולם שהוא יוצר או לא וכיצד הדברים מתנהלים עד לפרטים הקטנים ביותר.

רציתי לקחת על עצמי אתגר, החלטתי שאת אותם סיבות שגורמות לי לאהוב כל כך אנימציה אני עומדת ליישם במציאות. לקחתי על עצמי את המשימה ליצור עולם מאפס בו אני מחליטה עד לפרטים הקטנים ביותר מה יהיה ומה לא יהיה בעולם הזה. עולם אשר גבולותיו בתוך חלל, וכאשר יכנסו אל אותו חלל, יהיה ניתן להיכנס ליקום ששונה לחלוטין מהמציאות, וגם לצאת ממנו.

בהתחלה ישבתי ותכננתי כל פרט ופרט. התחלתי מההתחלה. כיצד היצורים בעולם שלי יראו, איך הם ינשמו, האם הם ינשמו? האם חוקי הפיזיקה יחולו בעולם הזה? האם יהיה אש, כאב, צחוק, פחד, אהבה?

 

בזמן תהליך היצירה נתקלתי בשעון קיר. אותו שעון היה סדוק, ועם זאת מחוג השניות עבד, אבל הוא נתקע במקומו. כאילו מנסה להמשיך ולנוע אבל לא יכול. חפץ זה גרם לי להבין שהעבודה הכי כנה ואמתית שאוכל ליצור יהיה על נושא שקרוב אליי, ולאו דווקא ליצור עולם מאפס שכל כך רחוק מהבנתי ועולמי. בחרתי להתעסק ברגע מכונן בחיי שאותו, בעבודתי, רציתי לעצור מלכת כמו השעון.

 

ביצרתי פניתי לפיסול בגודל טבעי בחומרים שונים ושילבתי אותו ברדי-מייד. התחלתי מנייר עיתון, חומר זמין, לא אמנותי וכך שכבה אחר שכבה, מדו-מימד לתלת-מימד, נוצרו הדמויות המרכזיות "באנימציה" הפיסולית שלי.

חומר מרכזי נוסף בו השתמשתי הוא לטקס, אשר מדמה עור של אדם. ה"עור" בעבודתי קיים במצבים שונים: עור כבגד שניתן ללבוש ולגהץ, עור שניתן להשיל כמו נחש, עור של אדם, ועור לא של אדם. כל אותם סוגים שונים מתארים תחושות שונות המתארות את המתח שבין מה שרואים מבחוץ מבחינה ממשית לבין מה שיש מבפנים מבחינה רגשית. את החמנייה אותה עטפתי בלטקס, מקבלת נוכחות של בן אדם בזכות שכבת העור. היא אינה נשארת צמח, ועל כל זה משחק האבסורד של קשירת הפרח, שבכלל לא צריך עזרה בלהחזיק את עצמו. הרי החמנייה עומדת זקופה כל עוד השמש זורחת, ובכל זאת היא צריכה עזרה (כאן נשאלת השאלה, האם החמנייה זקוקה בכלל לעזרה או שיש סיבה אחרת לקשירתה?). הסיבה לשימוש מרובה ברדי מייד מטופל הוא השיבוש של המציאות הקיימת בכדי להעביר תחושה של עולם חריג, עקום בהווייתו, שפולש אפילו למקום הכי אינטימי שיש לבן אדם, ביתו ומשפחתו.

מושג ששאפתי שיהיה קיים בעבודה שלי, הוא המאוים של פרויד. ניסיתי להעביר בעבודותיי את המוכר (אמא, אבא, תמונות משפחתיות, טלוויזיה וכו') ובתוכם להכניס את הזר. הזר הופך את המוכר לאובייקט שונה לחלוטין, והוא יכול למשוך ולדחות את האדם בו זמנית. רציתי שהצופה לא רק יחווה את רגשותיי כלפי העולם שסביבו, אלא גם ירגיש משיכה בלתי נמנעת בשל האוניברסליות של הסלון והביתיות שהוא משדר, ויחד עם זאת גם פחד ודחייה.

 

 

שירה רובינשטיין