תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

בעבודת הגמר שלי בחרתי להתעסק בגוף שלי, שהוא עניין שמעסיק אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אם הגוף שלי הוא כלי שתפקידו הוא להכיל את הנפש שלי, הרי שהוא תמיד אכזב אותי ומעולם לא הגן עלי מפגיעה, בין אם היא הייתה מכוונת אליו או אליי. תמיד הרגשתי, למרות שלא הצלחתי להעלות זאת במילים עד לאחרונה, שהגוף שלי חוסם אותי בכל כישלונותיו לדבר מבלי לגמגם, לרוץ מבלי להתנשף או ללכת מבלי ליפול. מצד שני, אם אני לא מאמינה בנפש כדבר הנפרד מהגוף, הרי שכל הווייתי נוצרת על ידי איבר בגוף שלי והשאלה הנשאלת היא האם זה עוד אחד מאינספור המחסומים שהגוף שלי מנסה להציב לי. היחסים שלי עם הגוף שלי - שלעתים יכולים להיות חמים אך לרוב מהווים מאבק לכיסויו והסתרתו, חשיפת הגוף באמצעות האמנות תוך הניסיון התמידי שלי להיחלץ ממנו - היו המוטיב העיקרי בעבודה.

בחרתי להשתמש בעבודתי במדיום הציור, מפני שזה המדיום בו אני מצליחה להביע את עצמי בצורה הכי אפקטיבית והכי כנה. הציורים בגדלים שונים ומצוירים על מצעים שונים ובחומרים שונים, שכל אחד מהם מנסה להביע פן אחר של היחסים שלי כלפי הגוף שלי תוך כדי שמירה על מכנה משותף בין כולם. כולם מופשטים בדרגות שונות אך מבוססים בדימוי קונקרטי של הגוף שלי. ניסיתי בכל הציורים לטשטש את הגבול בין פנים לחוץ של הגוף ובסגנון הציור שלי גרמתי לעתים לגוף להיראות כמתפרק, מדמם או פצוע.

העבודה הגדולה ביותר, בשמן ופחם על בד, החלה בעבורי כאתגר, שמן על בד, הגודל והמופשט שכולם הפחידו אותי מאוד. במהלך העבודה מצאתי שהחומרים והגודל נתנו לי מקום להביע סוג של תסכול על הבד בצורה שלא הצלחתי בעבר. ציירתי בשמן מדולל על הצד החשוף של הבד והשמן והטרפנטין נספגו והתפשטו והפכו להיות חלק מהבד עצמו. הנזילות של השמן הפכו להיות חלקים נמסים של הגוף, הפחם מנסה להוות ניגוד ולספק תחושה מוצקת אבל בתהליך הוא מכניס את הצבע השחור שמלכלך ונראה לא שייך בסיטואציה גופנית.

עבודת הרצפה, באקריליק על מרצפות, נבעה בעיקר מהמרקם והכובד של המצע. נמשכתי למרקם המחוספס והמסה של החומר ודמיינתי אותם כאילו היו חלק מהגוף או מהעור שלי, כמעט עור פיל. העבודה הסיזיפית כמעט של הזזת המרצפות ממקום למקום בזמן העבודה עליה וההקמה כמעט והפכה למעין טקס גוף בשבילי - אימוץ והרפיה של השרירים, הליכה הלוך ושוב. המרקם גס וכמעט לא הגיוני בהקשר של גוף, אך מאוד התחבר להרגשה שלי ביחס לגופי, שהוא כבד ומאסיבי, מפורק או מתפרק ובלתי ניתן להזזה בצורה נעימה.

סדרת הציורים בטושים אלכוהוליים על מסקנטייפ היא העבודה שבתהליך שלה הרגשתי הכי בבית. אני נוטה להשתמש במסקנטייפ כדי לכסות ציורים שאני לא אוהבת בספר הסקיצות שלי ואז לצייר עליו שוב. החלטתי למתוח את הפעולה ולהרכיב בעצמי דפים גדולים ממסקנטייפ שיהיו המצע של העבודה. המסקנטייפ מדמה עור או פלסטר, הדימוי של העור המתקפל על עצמו נראה פצוע וחבול והגזירה הופכת את היצירות למעין נשלים. גם כאן הפעולה הרפטטיבית של הגוף הפכה למעין חותם על העבודה, יצירת המצע ולאחר מכן הציור שצרכו תנועה של הגוף שהמשיכה לחזור על עצמה וגם כן הפכה למעין טקס.

בסופו של דבר גם התנועה הכי אקספרסיבית בה יכולתי להביע את הגוף שלי בצורה הטובה ביותר עדיין הגבילה את עצמה לאיזושהי עצירה שרק מביעה את התסכול שלי הנובע מהגוף. בסופו של התהליך אני לא חושבת שיחסי כלפי הגוף שלי השתפר או השתנה, אך שהצלחתי להגדיר אותו בצורה יותר ברורה לעצמי, מה שיכול לעזור לי לשפר אותו בעתיד.

עלמה הס