תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

הפעם הראשונה ששמעתי קונצרט אמיתי הייתה לפני שלוש שנים. אני זוכרת את עצמי אז- ילדה תמימה ובורה באומנות, שהדבר היחיד שידעתי לעשות הוא לצייר ציפורים, נכנסת לאולם גדול וכשמתנגנות יצירות מולי. לא אשכח כמה התרגשתי מהדבר החדש שנגלה בפניי לראשונה, שמצאתי בו עניין כה גדול ולקחתי עמי לחיים. הרגשתי שהמוזיקה מדברת אליי ואולי במקום מסוים היא גם מדובבת אותי. אני זוכרת כמה כלי נגינה נראו לי כדבר מדהים. שיגע אותי הרעיון שאנשים מסוגלים להביא את עצמם לידי ביטוי דרך כלים בנויים וקיימים, והכל מהול ברגש עז וחזק עד כדי כך שנראה כאילו הכלי הוא חלק מהנגן. במהלך כל הסיפור, עניין אותי מאוד איך המוזיקה הזו מסוגלת לרגש אותי כל כך, עד כדי דמעות? וזאת רק ע"י כלי נגינה בודד או כתזמורת, שבין כה וכה, יכולים לגרום לי לבכות. מאז אותו הרגע יצאתי למסע נטול מילים מלא בהקשבה.
בעולם בו אנו חיים, היחס למוזיקה קלאסית הוא מאוד מסוים, וגם שונה מהיחס לכל סוג מוזיקה אחרת. היא כמעט אף פעם לא עומדת בפני עצמה, אלא רק כרקע, בזמן שאנחנו מבצעים פעולה מסויימת, כמו לצייר או לישון. אבל הדבר עצמו, בתור מוזיקה העומדת על שלה, זה רחוק מאיתנו - שייך לעולם אחר. מאז הפעם ההיא, המוזיקה היוותה לי דבר יומיומי ואישי מאוד, תוך כשרק ישבתי והאזנתי לה, אפילו מבלי לקיים אותה בעצמי. במהרה הבנתי כי אני בעמדת מיעוט, לא רבים האנשים בני גילי שאינם עוסקים במוזיקה אך כן מוצאים בזה עניין כה גדול ובמקום כלשהו גם חיים את זה כשלעצמו. בעבודה הזו, הצלחתי להביא למרכז הבמה את העמדה שלי, וזאת דרך המוזיקה וכלי הנגינה שיצרתי. חשוב היה לי להשתמש במוזיקה כאמצעי עיקרי לעבודת הסיום שלי בבית הספר. בזכות בואי לתלמה ילין, נחשפתי באופן הטהור ביותר למוזיקה קלאסית ועם הזמן לאומנות באופן כללי. למדתי למצוא את הרגש בהכל, ולהביא את זה אל חיי האישיים, שזה הדבר היפה באומנות שאני מאוד שמחה שהצלחתי להגיע אליו בעצמי.

במהלך ביצוע הפרויקט, יצא לי לחקור, להאזין ולהתעסק רבות עם כל נושא המוזיקה וכלי הנגינה בפרט. באמצעות תרומות מבורכות הגיעו אליי עשרות כלי נגינה, חלקם עוד פעילים וחלקם הרוסים לחלוטין. בין היתר קיבלתי- צ'לו, כינורות, גרמושקה (אקורדיון), קונטרבס, 5 חצוצרות, סקסופון ועוד. עבדתי עליהם המון ויצרתי מהם גופים חדשים, הכל באמצעות פירוק והרכבה מחדש.
את כלי הנגינה הפעילים- אלו שלפניכם בפרפורמנס ובסרטון, קיבלתי שלמים וכחלק מהעבודה החלטתי לפרקם לגורמים. בהמשך, יצרתי זוג כלים חדשים- רקומביננטים, הבנויים משילוב מספר כלים באחד. באמצעות מתיחת מיתרים שלא כמו במקור ושינוי המבנה והחוקים המוכרים - הצלילים והמנעד שלהם השתנה, ואינם כמו שהיו קודם לכן. יתר על כן, דרך ההחזקה השתנתה ובנוסף לכך גם שמם של הכלים אינו כמו הידוע לנו, וכעת קרואים פִיג ופִיגיג, הנובעים מן המילה באנגלית שפירושה תאנה (וזאת משום שצורתם הזכירה לי תאנה). בעבור אותם שני הכלים האלו כתבנו יצירה ייחודית אשר מתבצעת ע"י הנגנים שלפניכם. היצירה הנה דואו בסגנון ריקודי אלתורי. המנגינה הזו חוזרת על עצמה המון פעמים והיא מדבקת מאוד, הבחירה בכך היא בכדי לשתפכם בהרגשתי, כאשר בראשי ישנה מנגינה שלא עוזבת. את הצירה החלטתי לחלק לקהל הרחב כתווים שניתן לקחת לעצמכם. זאת משום שחשוב לי שצופי התערוכה ייהנו מן המנגינה הזו גם בתניידותם לביתם, וחלקם אף ינסה לבצע את היצירה בעצמו. שיתפתי אתכם עם הניגון האישי שלי.

לצד כלי הנגינה, בתערוכה מוצג גוף של ציורי אקריליק בהירים, כשבמרכזם מצוירים אוריגמי ציפורים ועליהם מוטבעים תווים (בחלקן רק חמשה ריקה) שהתקמטו יחד עם הניירות. למרות עדינות הציורים, נוצר מצב שאין דבר בציור שממלא את הפונקציה שלו בעולם. התווים לא עומדים בפני עצמם יותר - כמעט בלתי אפשרי לזהות את היצירות עליהם, ובטח שלא לבצע אותן. הציפורים, אלו שאותם הניירות פיסלו, מייצגות במובן מסוים אותי. הן מושתקות עצם היותן מודבקות על הדף, ובניגוד לאספקט החזותי העדין והיפיפה שהן בשילוב עם התווים בתוכן מייצגות, אין להן צליל או דרך להביע אותו. הן כלואות בנייר ומוקפות בחמשות התווים כשמה שנותר מהן זהו רק צורתן הבסיסית כציפור עדינה וקטנה. לעיתים אני מרגישה חסרת דרך להביע את עמדתי בנוגע למוזיקה. הכל כלוא בפנים והמוזיקה ממשיכה להתנגן.

תודות על תרומות ושיתוף פעולה:
יואב נדו – תמיכה עיקרית בכל הפרויקט.
אבישג ברנד – תרומת צ'לו ונגינה בפרפורמנס ובווידאו.
אמיל גוסיינוב – נגינה בפרפורמנס ובווידאו.
איתי קינן – הלחנת יצירה.
גיא יוכלמן ורון בר – אסיסטנטים משכבה יא.
התזמורת הסימפונית תלמה ילין (ישראל זומר ומשה אהרונוב) – תרומת קונטרבס.
לירז שווקה וגינצבורג כלי נגינה – תרומות כלי נגינה.
נבו וינר – תרומת גרמושקה.
גל רוזנמן – צילום ווידאו.
לין שגב, גאיה קוץ, שיר פרידמן, מאיה קיש – חברות שבלעדיהן היו חסרים הרבה דברים טובים.

עדי פטרי