תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

"וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ--שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם." (קהלת, א')

בחנתי מחדש האם מעגליות יכולה להתקיים ללא הליך של התחלה וסוף שחוזרים על עצמם אין ספור פעמים.

בעבודת הגמר שלי אני עוסקת בניגוד שבין החזרתיות לבין הקץ, אך גם בחיבור והתלות ביניהם.

בכל אחת מין העבודות שלי אני מנסה לייצר נצחיות אך הכל תם בסופו של דבר, אני אקיץ משנתי אך גם אשוב אליה, הגל ישבר אך יבוא גל חדש. אני מנסה לבדוק את השפעת המתח והתלות בין הסטטי לבין התזוזה, בין הקביעות של הפסל, התמידי, לבין וידיאו שהינו מעגלי, שמתאר את "אחרית הימים" והינו התחלה של החדש.

בתהליך הפיסול והעריכה ניתנת לי האפשרות לשנות סידרי עולם שמוכתבים מראש, החלטתי מה מתרחש בתוך מרחב העבודה שלי, אך גם הבנתי תוך כדי התהליך, שלכל חומר יש "מעגל חיים" משל עצמו שאיני יכולה להתערב בו, כמו לשעווה, הפרחים, והגבס. כמו כן צורתם של הפסלים הינה "טונדו" צורה מעגלית, ובכך נוצרת ההשוואה ל"מעגל החיים".

השימוש בפרחים ובשעווה ממחיש את "המומנטו מורי" שאני מנסה להכניס בתוך הפסלים, הפרחים מסודרים כזר הנצחה למת אך בעצמם נבולים, מתים ושקועים בתוך השעווה, חומר אשר שימש לחניטת מתים בעבר.

נשליי הידיים העשויות שעווה וגבס הן מעין דרך לשמר את הגוף החי ומת, דרך לנסות לשמר את מהלך החיים ולהקפיאו בשלב שלא באמת קיים.

כל עבודותי מנסות להמחיש את המתח בין החומרים לבין המסרים שהם מעבירים, ההבנה שלכל חומר יש מחזור חיים משלו, כמו הוידיאו שחוזר עליו שוב ושוב, ובין המעגליות של החומרים כמו השעווה שמשתנה ממצב צבירה לאחר אין סוף פעמים, ממחישות את כך שלא ניתן ליצור מעגליות בשום רובד בחיינו ללא סוף והתחלה שחוזרים על עצמם שוב ושוב.

 

 

מיה הלמן