תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

הרעיון של אוטופיה מאז ומתמיד ריתק אותי , בעבודה שלי אני מתעסק  וחוקר את הרעיון האוטופי ומשמעותו. אני יוצר עולם מדומיין שהתרחש בו אירוע מדומיין ואת שרידיו המדומיינים אני מציג.

ובכן מהי אוטופיה? האוטופיה היא  מרחב מדומיין ואינסופי שאין בו חוקים מוגדרים, יוצא אפוא כי באופן פרדוקסלי, האוטופיה היא גם מצג של אנדרלמוסיה, משום שהכול בה אפשרי . האוטופיה מצהירה על גילוי האמת לא כפעילות היסטורית, תלוית הקשר, אלא כגילוי מטאפיזי ואוניברסלי שאין עליו עוררין . היא עלולה לפלוש למחוזות מוקצנים, היפר-רומנטיים, שחוויית האובדן והמוות מניעה אותם, כפי שחדוות ההיגיון, ההרמוניה והסדר הניעה את גלגליה האופטימיים של האוטופיה הרציונלית. נשאלת השאלה מה דינה של אוטופיה  שיֵצר ההרס עומד במרכזה ?. שחרורם של יצרי הארוס -עונג  אהבה ותשוקה כרוך גם בשחרורם של יצרי המוות ויצרי התוקפנות – התנטוס. אוטופיה זו עלולה אפוא לאיים בטוטליות הבלתי מתפשרת שלה על "ההולכים בחושך", שהם רוב רובה של האנושות  .

בעבודה שלי אני מנסה להציג את ההתפתחות והמעבר מהעולם הפיזי לעולם המטאפיזי.  אני מדבר באמצעות הרעיון האוטופי  על פריעת הגבולות האנושיים  ,הפרדות מהגוף ומהעולם הגשמי אל עבר מציאות בעלת חוקים חדשים   .

הצעה זו להתנתקות האנושות מהממד החומרי עומדת בסתירה לחוויה הוויזואלית של העבודה שכל כולה חומר וגוף ,  זאת מפני שבתוך הנרטיב שאני מציע כחלק מתהליך הפרידה מהעולם הפיזי , יש התענגות אחרונה, שכולה מתמקדת בחומר ובגוף לפני שנפרדים מאלה. הפרידה וההתנתקות מהעולם הגשמי אינה טוטאלית מפני שאותה התענגות אחרונה נחקקת במישור האשלייתי כזיכרון רחוק המיוצג באמצעות הציורים בעבודה  בציורים ציירתי את תהליך הפרידה וההתכלות של הגוף , הגוף בציורים עובד מטמורפוזה והופך בהדרגתיות לפחות מורכב,  וכך גם הדחפים של הגופים בציורים הופכים ממורכבים לבסיסיים וקדמוניים .

הפסלים בעבודתי מייצגים את  השרידים – מה שנותר לאחר סחיטת כל טיפת גופניות ותשוקה מהאנושות ונותרו רק מאובנים שתפקידם הוא לעגן את זכר האנושות בעולם לפני שהוא מתפוגג. הפסלים מכילים בתוכם את הציורים כעוגן אחרון בעולם שמחזיק את הזיכרון של ההתענגות האחרונה מלהיעלם.  בפסלים השתמשתי בחומרים  יבשים נוקשים ומכניים כדי לדמות תחושה היסטורית של התאבנות ומוות , בנוסף שילבתי בפסלים יציקות שיצקתי בתוך האדמה על מנת ליצור אובייקטים שמדמים מאובנים.  הפסלים עומדים בניגוד לציורים בהם יש התענגות על החיים, התשוקות , הגוף  והבשר.

הצופים בעבודה, הם ההולכים בחושך, הזוכים כביכול להצצה לעתיד מתוך ההווה על אירוע שהיה בעבר. הוויזואליות  של העבודה יוצרת רתיעה ואפילו גועל  אצל הצופה, הנרטיב המוצע על ידי מאיים על הצופים בטוטאליות שלו על אף שהוא נועד להציג רעיון  " אוטופי " . כדי להעצים את החוויה  של הצופה בעבודה כחוויה של הליכה בחושך , הצבתי את העבודות כך שהצופה נחשף אליהן בהדרגה , ככל שהוא מתקדם בחדר הוא מתוודע לעוד עבודה ועוד עבודה  אשר היו מוסתרות ממנו לפני כן. רק כאשר הצופה מגיע לסוף החדר הוא יכול לראות את כל העבודות בו זמנית , מנקודת מבט אחת .  כך החוויה של הצופה היא בו בעת על-זמנית, כי היא מכילה עבר, הווה ועתיד, אך גם כרונולוגית והוא עובר תהליך של גילוי כרונולוגי הדרגתי בתוך העבודה כפי שהעבודה עוברת.

יהלי שפירא