תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

נקודת המוצא של עבודת הגמר שלי היא תופעת  הסינסתזיה (בעברית: עירוב חושים) באמנות. סינתזיה היא תופעה תפישתית שבה גירוי אובייקטייבי אשר נתפש באופנות חושית אחת מעורר חוויה סובייקטיבית באופנות חושית אחרת. כלומר, מיזוג קוגניטיבי בין חושים שונים. (אוחזר מתוך ויקיפדיה)
העבודות שלי, כמו בסינסתזיה, מחברות בין המציאות האובייקטיבית לסובייקטיבית. התפישה החושית שלי והחיבור שאני מייצר שלא במודע בין צבע לרגש לדימוי, מייצרים תפישה קיצונית של המציאות, והופכים צבע, רעש, קצב ודימוי לאחד.

במהלך השנה חיפשתי את המדיום, הטכניקה והדימוי שייצרו בעבורי את תחושת העומס והגודש שאני שואף להעביר את הצופה. בחרתי בדימויים של גוף ובד אשר הצליחו לייצר תחושת עודפות ודוחק, אך הרגשתי כי ישנו פער בין טכניקה לתוכן. עברתי מציור,לרישום, לפיסול, לצילום, אך אלה לא היו מדויקים דיו.
בהמשך השנה נזכרתי בעבודת קולאז' מופשטת שעשיתי בשנה שעברה, והחלטתי לנסות לשכלל אותה בסדרה של חמישה קולאז'ים המוצגים כאן היום.

אני מתאר את בני המשפחה שלי, נופים ודוגמנים מתוך מגזינים. כל הדימויים מצויים במצב של קריסה והישענות, ומייצרים ביניהם סבך של קשרים ומעגלים וטפטים ופרגמנטים של גוף.  הקומפוזיציה, באופן כללי, תהיה מרכזית או תתפשט ברחבי הבד, באופן המושפע מציוריו של גוסטב קלימט (Gustav Klimt) ומציורי ברוק.
בציור של אחיותיי לדוגמא, בולטת ההתמכות שלהן זו בזו, והקומפוזיציה חוזרת על עצמה גם בציור הנוף החצי-מופשט של הקניון, בו מייצר הסלע שתי צורות השכובות זו על גבי זו ומזכיר את חיבוקן של האחיות.
הדימויים הלקוחים מתוך מגזינים (הדיוקן הקבוצתי של תשעת הגברים, למשל) מייצרים גם קשר בין בחירה בחומר לבין תוכן, אשר בסגנונו מזכיר באופן בולט צילום אופנה יותר מאשר תצלום משפחתי.
הקולאז'ים ככלל מצויים על התפר שבין מופשט לפיגורטיבי – טכניקת הפסיפס מטשטשת את הגבולות שבין דמות לדמות, בין נוף לרקע ומייצרת מזיגה פיזית בין תחומים נפרדים, אך העבודות עצמן כוללות בתוכן גם מקטעים מופשטים של ממש המאזכרים אמנים כמו איב קליין, רוברט דלוניי וונקי קים (Yves Klein, Robert Delaunay, Whanki Ki).

הטכניקה ממנה מורכבות עבודות הקולאז' אינה הטכניקה המוכרת לנו מיצירתם של אמני פופ משנות ה-50 כמו ריצ'ארד המילטון, פיטר פיליפס וטום ווסלמן (Richard Hamilton, Peter Phillips, Tom Wesselmann), אלא דווקא כזו המזכירה יותר פסיפס. הקולאז' מורכב מפיסות נייר ממגזינים שונים החתוכות בדיוק למלבנים, אותן סידרתי זו לצד זו, כעין רעפים, תוך התייחסות לגוון ולהדפס, על מנת לייצר אשליית תלת מימד ופרספקטיבה.
השימוש במגזינים כחומר גלם, מעבר לדפי הכרום בעלי הרוייה הגבוהה והבלתי-טבעי, מייצרים ניגוד בין הטכניקה העתיקה לחומר הפופיסטי, בין גבוה לנמוך, ומאפשרים הגדרה מחודשת של המושג פסיפס בימינו.
גילוי הקולאז' מילא את כל הפונקציות שחיפשתי במדיום – הצבעוניות הקיצונית, ריבוי הגוונים, אפקט השכפול, הזרימה והתנועתיות, ההדפסים, החיבור שבין צילום לציור, בין אובססיביות לתרפיוטיות.

מלאכת עשיית הקולאז' היא דבר המצריך שעות, שלא לומר ימים, של גזירה, חיתוך, חיפוש והדבקה. כמו ברבות מעבודותיי, התהליך הוא סיזיפי ומפרך ששואף לתוצר מוגמר ומושלם שלא מותיר לצופה לאוויר לנשימה. עשייה זו, שבעבורי נתפשת כתרפיה או מדיטציה, מייצרת תמונה חונקת ורפטטיבית.

כמו בפסיפסים מן העתיקה העתיקה, אשר הוכנו על ידי קבוצה גדולה של אמנים בסדנאות מוזאיקה, כך נעזרתי גם אני בכל מי שהסכים להירתם למשימה. בשלב אצירת התערוכה החלטתי להציב את  חמשת הקולאז'ים זה על גבי זה בצורה דמויית צלב או פרמידה, המאזכרים כמובן לעולם דימויים דתי, והופכת אותם לגוף אחד הממקם את הצופה בעמדה של קטנות.
כשאנו מתבוננים בעבודות בנפרד זו מזו, נוכחת גם בכל אחת מהן התחושה של דבר מה "גדול מהחיים" שמאלץ את הקהל להתבונן בהן מלמטה ולנוע בין קרוב לרחוק, חוויה המזכירה בפני עצמה שהות בכנסיה או התבוננות בדבר מה קדוש. הצירוף של העבודות לכדי יצירה אחת מייצר קשר בין הדימויים השונים, וכן מחזק הן את האלמנט ההיסטורי והביוגרפי העולה מתוכן.
 

יהלי רייכמן