תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

אל עבודת הגמר שלי יצאתי מתוך רצון לבחון את האפשרויות הטמונות בחפצים ואובייקטים
יומיומיים מבחינה חומרית. כשהתקדמתי בתהליך, התחלתי לעסוק בשאלות הללו גם באופן
קונספטואלי.
בחלל התצוגה שלי שלוש בטונדות, עמוד פחם ושלושה סרטונים. מתוך רצון לבחון את האפשרויות
הטמונות בחפצים יומיומיים אליהם פיתחנו אדישות, בחרתי לעסוק בבטונדות. הבטונדות הן גושי
בטון גדולים, כבדים ומגושמים הנמצאים במרחב הציבורי ומשמשים למספר מטרות: הצבת עמודי
חשמל, הפרדה בין נתיבי תנועה והגנה מפני פיגועי דריסה בעת הצורך. גושי הבטון הגסים נמצאים
כמעט בכל עיר ורחוב ראשי, ומהווים עבורנו אובייקט פונקציונלי אליו איננו שמים לב, איננו מייחסים
לו חשיבות רבה, מלכלכים אותו ובועטים בו בטעות. כל זאת משתנה כאשר אותן בטונדות מוצבות
בתערוכת אמנות. השינוי במהות האובייקט מעלה בעיניי מספר שאלות מעניינות- מהי מטרת
הבטונדה בחלל מוגן לחלוטין בו האובייקט אינו יכול לממש את יעודו? האם הצבתן בתערוכה גורמת
לנו להתבונן בהן באופן שונה, ולאפשר להן להוות משהו אחר בעינינו? ומדוע נתבונן בהן זמן רב יותר
מאשר ברחוב? האם זהו כוחו של חלל תצוגה לאמנות?
במחשבה על אותן שאלות, בניתי את עמוד הפחם המתנשא אל התקרה ומהווה ניגוד למסת הבטונדות
עם קלילות וחוסר יציבות. הפחמים הטבעיים בהם השתמשתי לבניית העמוד באים מבטן האדמה,
ומשמשים אותנו למטרות שונות כמו הדלקת אש וייצור חשמל. בהצבתם לגובה כעמוד ובאמצעות
שינוי מיקומם הטבעי והפיזי משנים הפחמים את ייעודם: מייצור חשמל לעמוד חשמל, ומהדלקת אש
מסוכנת לעמוד יסוד המחזיק את הבניין.
במצב זה, מתבצע חילוף תפקידים בבטונדות ובעמוד יחד. הבטונדות שאמורות להשרות ביטחון
גורמות לחוסר ביטחון משום שהצבתן משמעה שיש סכנה בסביבה, ממנה הן מיועדות להגן, ועמוד
היסוד בבניין או עמוד החשמל מקולקל, שבור ומסוכן.
מאחורי ארבעת האובייקטים מסתתרות שלוש ההקרנות שממשיכות את אותו קו מחשבה, באופן
מרומז ועדין יותר, ומממשות בעצמן את מה שהבטונדות גורמות לאנשים בחלל- הגבלה בתנועה
ובמרחב. כל אחד מה נמצא במצב של תנועה מוגבלת או משובשת, הם אינם מצליחים לנוע ממקומם
ומהפריים, ושרויים במעין עבודה סיזיפית בה האבן לעולם לא תגיע לראש ההר, מה שיוצר תהליך של
התכלות והרס עצמי.
חיבור האובייקטים יחד כתערוכה נדמה תחילה כנורמלי ותקין, אולם מבט מעמיק יותר בכל אחד
מהדימויים מגלה את התקלות שבו, את תהליך ההרס העצמי שבו שלו ואת פגיעותו הרבה, בין אם
באופן פיזי או רעיוני, משום שדבר ללא מטרה ומהות בעולמנו נמצא בסכנת היעלמות. רק אם ישנו
הצופים את דרך המחשבה שלהם על כל אחד מהמוצגים, ישלימו עם הפגמים שבהם ויקבלו אותם
כדברים חדשים בעולם, בעלי חיים חדשים, יוכל כל אחד מהם למצוא ייעוד חדש, ואולי אף ליהנות
ממעמדם בתערוכה.

יאיר גרין