תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

התחלתי את עבודתי בצורה  אינטואיטיבית, בציור, מדיום שאני מרגיש שהוא  הכי טבעי ונכון בשבילי ומאפשר לי להביא את המגע האישי שלי בעבודות בצורה הטובה ביותר. מאז ומתמיד אהבתי לצייר ציורים גדולים, הגודל של הציורים מאפשר לי לעבוד בצורה יותר מקיפה על העבודה, ולנוע בחופשיות בין פרטים קטנים שכמעט נסתרים מהעין בציור לבין קומפוזיציות גדולות שנוצרות על ידי משחק במשטחי הצבע. בציורי ניסיתי ליצור עולמות שונים שאינם נענים לחוקי הטבע או להגיון, הוספתי ומחקתי דימויים על ידי שימוש בצבע, ועבדתי בצורה כמעט רנדומלית לאורך הציור, כאשר המטרה שלי הייתה ליצור ממכלול האובייקטים המצוירים קומפוזיציה שהולמת את הציור.

בדי הענק אפשרו לי להכניס למסגרת הפרויקט את הרחוב, כמו גרפיטי, והפעולות המקריות בציור לא נגמרו בבחירת הדימויים המצוירים אלא גם בבחירת הצבעים והחומרים שהתערבו בפעולת הציור הרגילה. השתמשתי במגוון רחב של חומרים שאינם נהוגים לשימוש בציור קלאסי על בד כמו פחיות, עיתונים ואדמה, במטרה לחקור עוד על עצם פעולת הציור ולנסות ולהמציא אותה מחדש עבורי.

כחלק מלימודי האמנות, תהיתי לא פעם כיצד השתנה המושג אמנות במרוצת השנים וכמה תפיסתי לגבי מהי אמנות שונה מאלפי תפיסות שרווחו בעבר. מתוך סקרנות לגבי מקומה של האמנות הישנה בעולמינו היום, פיסלתי בגריעה מלבנים את עבודת הרצפה בחדר. עבדתי עם כלים חשמליים ופיסלתי אובייקט זניח בעולמינו, ספינר. רציתי ליצור השוואה בין פסיפסים מתקופות קדומות, שנועדו לרוב לספר סיפורי דת ואגדות ולהלל אלים וגיבורים, לבין אובייקט דומם וחסר משמעות לכאורה. הדימוי של הספינר חוזר גם בציורים שציירתי, כשאלה לגבי רמת החשיבות והמשמעות שהתרבות שלנו מעניקה לאובייקטים מסוימים כנגד ההבנה האובייקטיבית של רמת הסתמיות שבהם. כמו שאנו רואים בעבודות הרצפה ספינרים, אולי בתרבויות רחוקות או בימי קדם היו רואים בעבודות הללו סממנים דתיים או פולחניים, אבל הפעם מנקודת מבט מפוכחת.

עוד נושא שהעסיק אותי בעבודות הוא חוסר הסדר והשקט בהם, ניסיתי ליצור מן עולם כאוטי, אנרכיה פרי דמיוני. המטרה הייתה ליצור עומס על הבד המוצג לצופה, בעידן בו אנו חיים היום התרגלנו לסף גירויים גבוה בצורה קיצונית בעקבות כניסת המדיה והמדיה הממוחשבת לחיינו, אנו מוצפים מדי יום במאות אם לא אלפי דימויים דרך האינטרנט, הטלוויזיה ועולם הפרסום, אני מאמין כי לחשיפה זאת יש השפעה על הנפש שלנו, חוסר השקט הזה שמביא אתו העולם בחוץ יוצר גם חוסר שקט בעולמינו הפנימי, סף הגירוי שלנו עלה ונדרש יותר על מנת שנקדיש את תשומת ליבנו לנושא או דבר מסוים. בשלב מסוים החלו הציורים להידמות שלטי פרסום וחוצות ענקיים שהתקלפו מהם אלפי מודעות ופרסומות לאורך שנים עד שנוצר בלאגן צבעוני ובלתי ניתן לקריאה.

מקומו של מדיום הציור בעולם זה מוטל גם הוא בשאלה, האם הציור עדיין רלוונטי? האם גם מהציור מצופה להתקדם יחד עם שאר המדיות ולהעניק לנו הצופים משהו יותר צבעוני, יותר גודל או יותר מושך את העין? שאלות אלו העסיקו אותי בנער שגדל לעידן זה, נחשף למדיה בו ובמקביל עוסק באמנות, עבודותיי אינן מנסות לתת פתרון לנושא זה או לענות על הקריטריונים על מנת שציור יהיה מעניין, אלא מנסות להפנות את השאלות הללו אל הצופים, ולתת להם לענות על שאלות אלו בעצמם.

דותן להב