תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

הרבה זמן אני מסתובבת עם תחושה שאני לא מסוגלת להשתנות. זה נובע מזיהוי של גרעין מסוים בתוכי שמיתרגם בכל מני אופנים באישיות שלי וגם בגוף שלי, משתכפל ומבצבץ מדי פעם כשאני בוחרת לשים לב. השנה מצאתי מילה שמתארת את מה שכיניתי עד אז גרעין- אני פרקטל, פרקטל אנושי, צורה שמורכבת מעותקים ממוזערים של עצמה.

בניסיון ומאמץ לשלב בפרויקט את כל יסודות הפרקטל שלי, נוצרה עבודה ששוב קשה לזהות בה את עצמי. היא לא אנושית למראה ואף תעשייתית. לאט עברתי מרקמה לצינורות פלסטיק ומקיפולי נייר ליציקות בטון כבדות שעומדות על מסמרים חדים. דרך המחקר מול אמנים שהיוו לי מקור השראה, נדדתי בלי לשים לב מאמנות שזכתה אצלי להערכה בזכות הרגש שעוררה בי לאמנות שאני מעריצה בזכות ההחלטיות שלה, ודווקא אז נעשיתי פחות בטוחה.

אבל ההפתעה הגדולה הייתה שדווקא בפעולה המכנית לכאורה, מתחבאת אנושיות. החבלים למשל, היו מיועדים להיות שבעה עותקים עשויים בדיוק אותו הדבר, כל אחד מהם כעשרה מטרים של צינורות שקופים וכשלושים מטרים של כבל מתכת מצופה פלסטיק אדום. הם תפורים דרך חורים שקדחתי במרחקים שווים של שני סנטימטרים לאורך כל צינור. עבודה מהסוג הזה זימנה עשרות אם לא מאות טעויות (אמנם קטנות אבל במהותן גדולות), קידוחים עקומים, כבלים שנקרעים, קצוות ארוכים מדי, תפרים לא מתוחים. בסופו של דבר היה ברור שהעבודה נשארה מאד ידנית, עמלנית ואפילו נשית, והיד שלי הייתה בה לא פחות מבציור. החבלים הפכו לעמוד השדרה שלי, לסליל הדנ"א שלי, לעורקים לוורידים ולנימים שלי, והם גם קיבלו את הצורה של כל הדברים האלה יותר מאשר של החבלים שנמשכתי אליהם רק מעצם היותם פרקטל פשוטו כמשמעו.

את רוב החבלים מתחתי באמצעות משקולות ברזל שמהוות עוגנים למציאות ולקוחות מעולמם של בעלי מקצוע ידניים ובעלי מלאכה (סנדלר, חרש מתכת ואחרים). ככה הקשירה של העבודה שלי למציאות קשרה אותה גם למסורת  של עבודת הידיים ולחד פעמיות שקיימת בדברים שכבר לא חייבים להיעשות באופן רווי הפגמים הזה, חלק מהמשקולות עוד ניתנות לזיהוי (מד זווית, ראש פטיש) אך חלקן הפכו כבר למאובנים של היום.

המתח שנוצר בעגינה של החבלים הקלים יחסית במשקלם ליציקות הברזל הכבדות מתהפך ביציקות הבטון העומדות על מסמרים. יציקה בפני עצמה היא פרקטל מסוג אחר, היא ההגדלה של הבסיס עצמו, בלתי ניתנת לפירוק ומוחלטת ביותר, לא יכולה להתחפש למשהו שהיא לא. כאן התעללתי קצת ביציקה, אילצתי אותה להחזיק את עצמה על מאה מסמרים בגובה עשרים סנטימטרים מהקרקע, זיוף של ריחוף, חוסר יכולת משווע להסתיר את מה שנמצא מתחת לפני השטח שלה ובתוכה, כמו גילוח לא מוצלח. הבטון גם הוא התגלה כחומר "שקרן". מדי יום מאז הכנתו החל לאסוף אלפי סימנים קטנים שנטבעו בו מהאוויר, מהלחות, מהחום ומהידיים שלי. כל זה במקום להיות החומר שסמכתי עליו שיהיה הכי קר ויציב בעולם. ביציקות האלה הבטון כדי לשרוד היה זקוק למאה המסמרים שעוברים דרכו, הוא התהדק סביבם כדי לקבל צורה.

כך קרה שהרגשתי שהצלחתי להתקרב לליבה של סוגיה שעוררה בי עניין רב עוד לפני תחילת הפרויקט הזה והיא החתירה לגולמיות דרך העיבוד של הדבר. האם ההפשטה של הדברים, שנדמית בזמן התהליך כמו הרחקה שלהם מעצמם, חתרה תחת עצמה והגיעה בסוף למקור שלהם כמו ההגדלה של הפרקטל מהחבל ועד ליציקה.

אריאל קליינהאוז