תערוכת בוגרים המגמה לאמנות פלסטית-חזותית תשע"ח

״ניטשה דיבר על שני עקרונות מטאפיזיים שמסבירים את היקום: היסוד הדיוניסי והיסוד האפולוני. העיקרון הדיוניסי, היצרי, הוא זה שדרכו אנו קולטים את שורש המציאות, ללא יכולת המשגה. העיקרון האפוליני, לעומת זאת, משמש לתכלית העידון והקישוט של האמנות כשהוא מייפה את המציאות, מייצר אשליה שנועדה לפייס״.

 

״הכוח הדיוניסי דוחף את העולם לתוך סער וריגוש. הוא מותיר אותנו ללא השלמה עם עצמנו ומעורר תשוקה ותסיסה שהיא פורעת חוק מטבעה ואין לבטאה במילים. הצורך בעיקרון האפוליני כדי להעניק למציאות ממד רציונלי, שפוי והגון, נעשה הכרחי בעולם השואף לאיזון. כל מה שכרוך במילים הוא אפוליני.״

 

״בזכות המתח שבין היסוד האפוליני והדיוניסי ניתן אפוא להתוודע אל האמנות מבלי להיכוות ממנה, כמו לגעת באש מבלי להישרף״. (ניטשה והאסתטי / איתן מכטר)

 

פרויקט הגמר שלי מורכב מגוף עבודות בציור ומיצב פיסולי. בשני המדיומים אני מבטאת חיפוש של מקומי ועמדתי בעולם המחשבה והיצירה האמנותית. חיפוש המתייחס ומתבסס על המושגים המוזכרים לעיל ובהשראת הוגי דעות המופיעים במיצב ההרים.

התחלתי את תהליך עבודתי בניסיון להגדיר בעצמי את המהות ליצירה, בהתבסס על חווית הצפייה באמנות ועשיית אמנות. המשכתי בחיפוש טקסטואלי-היסטורי של הגדרות למהותה הפנימית של האמנות לאורך ההיסטוריה. חיפוש ומחקר אשר מתבסס בעיקרו על הניסיון להכריע את הדיכוטומיה המתנהלת במקביל בין התפישה המודרניסטית לפוסט מודרניסטית. מעבר לניסיון להכריע בין התפיסות השונות אני מהרהרת באפשרות של אמנות כחוויה חד פעמית לעומת האמנות העכשווית  אשר חוגגת ומתפוגגת בתוך תהליכים טכנולוגיים שמתפתחים בקצב מהיר בעשורים האחרונים ובעקבותם יש מין ביטול ההיררכיה והקניית דרגת ערך שווה לכל צורות הביטוי.

 

את הציורים אני מציירת בעיקר בלילה, אני פשוט נותנת לדימויים לצאת מבלי לחשוב. העיר מזמינה את הפונקציונליות ואת התבונה התועלתנית, הלילה מזמן את היצרים, המקום שבו הרגש הוא המרכז. ישנו ממד של איבוד הבחירה החופשית היות ואנחנו נתונים ליצר ממקום מופשט שהוא ההפך מהבחירה הממשית. בציורים ישנה שפה של סימנים, כגון העיגול האדום והפרצוף (אפשר לראות זאת בבירור בציור עם הרקע הלבן בו מפוזרים באקראיות חלק מאותם סימנים).

 

עבודת המיצב היא מודל של עיר לא קונקרטית. עשוי קרטון אפור המייצג בטון, מהדהד בנייה ברוטליסטית. בעיר מופיעים שני הרים של הוגים קיומיים - הראשון הוא ההר של סיזיפוס, מתוך המסה של אלבר קאמי ״המיתוס של סיזיפוס״, והשני הוא ההר של זרתוסטרא מתוך ״כה אמר זרתוסטרא״ שכתב פרידריך ניטשה. 

ההרים מייצגים את פסגת המחשבה ואת ההוגים המכוננים שהקדימו את זמנם והגדירו מחדש את האופנים בהם אנו תופסים את האמנות.

 

אף על פי שאני מרגישה שפסגת ההגות כבר לא תקפה היות ואין אמת אחת, עבודתי מבקשת לעלות את השאלה מהי חשיבותה של האותנטיות והאם בכלל אפשר או צריך לחדש במרחב שבו ״מות המקוריות״ או ״מות האידיאולוגיה״ תפסו את מרכז השיח.

אריאל גרינוולד