"מצלמות" דמיוניות, המלוות אותי תקופה ארוכה, הצליחו לשבש את מהלך חיי. הן היו כמו עין בוחנת וביקורתית העוקבת אחריי וקוטעת את ההתנהלות והזרימה הטבעית.
החלטתי לחשוף אותן - להתמודד איתן ומולן בדרך של עשייה. תרגמתי את התחושות, הפחדים והחרדות שמייצגות המצלמות, לערך ויזואלי. מיקמתי את המצלמה האמתית במקומות הפיזיים בהן המצלמות הדמיוניות נמצאות, (בעיקר בפינות החדרים) ותיעדתי את עצמי בסיטואציות שונות בבית.
המצלמה הטכנית קיבלה הסבה למימד אנושי, כמו עיניים.
במקביל צילמתי את עדשות המצלמה עצמן. כלומר, הפכתי את האובייקט ובדקתי את התחושות שלי כשאני מחזירה ומביטה הפוך לעברן. כל התהליך חידד את הנושא. הפכתי את "הבעיה" לנושא מטופל כשאני ניצבת מולו, בוחנת אותו ומתמודדת איתו בדרך חדשה.
כשהעליתי את הרעיון להשתמש באוהל, חשבתי עליו כבית פרטי בתוך הבית המשפחתי - מקום פרטי עוד יותר, שחי איתי מבפנים ומבחוץ ומתקשר עם הסביבה, בו אוכל להתרחק מ"עדשות המצלמה". אני אהיה אחראית על מה שקורה בו ואתעד אותו כשאחליט לנכון.
האוהל הוא מקום אינטימי שהמצלמות לא חודרות אליו אלא אם אני בוחרת להחדירן. הוא הפך ל"רהיט" חדש, לאובייקט שחי איתנו לאורך תקופה ארוכה והצליח לארגן מחדש את החלל ולהוות מעין אלמנט תקשורתי ביני לבין משפחתי. לעיתים, החשיפה היתה חיצונית ולעיתים היה צורך לחדור אליו. בשלב מסוים האוהל כבר לא היה אטום וסגור אלא פרצתי בו פתח גדול המאפשר לחוות אותו מבלי להיכנס אליו. הפעולות שיצרתי איתו, עליו ובתוכו, שיקפו לחלוטין את מצבי הנפשי.
