הפעולה שבציור המדומיין, זה שאינו נאמן למציאות בשום צורה שהיא, רודפת אותי מגיל צעיר. החל מהרגע הראשון שבו החזקתי עפרון ועד הרגע שהבנתי שלעולם לא אהיה ציירת ריאליסטית. בלימודי הטכניקה הקשים אך ההכרחיים יצרתי בסיס חזק- כזה שניתן להשיג רק באמצעות אימונים יומיים ותסכול פנימי. במבט רטרוספקטיבי אני מבינה שזה היה הכרחי. רק כאשר רכשתי ידע ובטחון בקו המצועצע שלי, כשנתתי דרור למחשבותיי וטביעת ידי, דברים מעניינים החלו לקרות. צבעי העיפרון הפכו לכתמים צבעוניים ובולטים, הרישום הפך לקו גוצי, צורני ומתמשך. מצאתי את עצמי נשאבת גוף ונפש לפעולה.

אני מניחה שאם היו מספרים לי, אי שם בימי קיץ 2013, שרישומי הקו המקושקשים שלי יהפכו לליבה הפועם של עבודת הגמר שלי, לא הייתי מאמינה. כנראה שלא הייתי מאמינה שגם אי פעם תהיה לי עבודת גמר, בטח לא כזו שתדרוש ממני שעות ארוכות, אינסופיות וסיזיפיות של עבודה. בתחילה- היו אלה גופים מעורטלים ופרצופים עיוורים, ובהמשך -תפירה וחיבור של גוף למרקם, עיסוק בטבע אורגני שאין בו שום דבר טבעי. נמשכתי בתחילת השנה לטקסטיל, למניפולציות שונות שמאתגרות את הטבעי והנתון, אולי אפילו מנסות לחקות אותו. מצאתי את עצמי נשאבת באיטיות לכל אותם הדברים שמציעים אופציה קיומית אחרת. נמשכתי להיבט היומרני, האמיץ(ויש יגידו יהיר) והעשיר שאופציה זו מציעה. מלאות טהורה.

ואז הגיעו הפסלים- נספח הכרחי לרישומים. ידעתי שאני חייבת למצוא דרך להקים את המדומיין לחיים- לאפשר לו להיות אחר בחלל. העניין האסתטי בכל עבודותיי השונות- היה קריטי מאין כמוהו. כמו כן הנחה אותי החשש מעבודה חובבנית וחסרת ניסיון. שעות ארוכות של עבודה סיזיפית, שיש בה מן המטפל והחומל לצד האכזרי במקצת, אתגרו אותי. "אובייקטים מרושעים"( "Nasty Objects") , סדרת הפסלים, הפכה לאחד מהמייצגים השאפתניים ביותר שעשיתי. אלו שלוש וריאציות על גוף, שיש בהן מן המניפולטיבי והמחושב אל מול ממד רגשי- אישי בלתי מבוטל. אלו היו ניסיונות- סקיצות מופרעות באישון לילה שהקמתי לחיים. העיסוק בצמר, בחומרי "קראפט" ויצירה, הכריחו אותי לחשוב אחרת. למצוא את כל צורות העיטוף השונות שיש לחומר, לעמוד איתנה מול אויבים בלי מבוטלים(במקרה הזה- רגישות יתר, אובססיה והמון דבק) וללמוד איך לתפור. מצאתי את עצמי לוקחת עמדה מול מדיום, אשר בחרתי בתוכו להתעסק במקום שבו הרך, הצבעוני והעשיר הופך לשריטה בזווית העין. הפער שבין קישוט למשהו מעט אחר-קישוט מעוות, אם תרצו. יש בעבודה שלי מן הדקורטיבי והאסתטי, יש יגידו מצועצע. אני עומדת מאחורי ממד זה בגאווה בלתי מבוטלת. בחרתי לעסוק בפערים שבין הקונקרטי למופשט, החיבור וההכלאה, היפה והלא נעים. הם מהותיים בעיני. הייתי חייבת למצוא דרך להנציח אותם, לתת להם אפשרות להתקיים. לא רציתי לכפוף את עבודותיי לסכמות מובהקות- שיפעלו כרצונן. רציתי לתת לכל הדימויים שלי חופש פעולה מלא, וכנראה שגם לעצמי.