זה התחיל בגליל נייר פרגמנט צהוב שישב על שולחן הכתיבה. יש לנו הרבה גלילים כאלו מסתובבים בבית ואני אוהבת לשחק איתם. הפעם קימטתי את הנייר השקפקף וכשפרסתי אותו ניגלו נימי קמטים לבנים. הרמתי את הנייר למנורה מעלי והלבנים הפכו שחורים. אלו יצרו פאות רבות על הדף, שקיבלו גוונים שונים של צל כתוצאה מנפילת האור. כשהחזרתי את נייר הפרגמנט לשולחן עברתי על אותם קמטוטים בעפרון בהמשך עברתי לדיו, חומר שפחות ניתן לשליטה. הוא חודר לחריצים ושוקע בערוצים. עם הזמן התחלתי לשים לב לתכונות האורגניות שאותו גוף מקבל. כשטפטפתי דיו ומים במורד הנייר המקומצ'ץ' אלו עקפו את הבליטות ועקבו אחר הנימים כערוצי נחל, הסתעפות שורשים או נימים בגוף חי.
הנקודות שעניינו אותי במיוחד בתהליך העבודה היו קמט, אור, אורגניות ואקראיות מול שליטה. העבודה הפכה למעין תהליך מחקרי, במהלכו בחנתי את הנקודות הללו בגופים שיצרתי מנייר פרגמנט. בתחילה עבדתי עם גופים קטנים פיסות פרגמנט מקומט - פסאודו דו-מימדיים. טיפלתי בקמטים בדרך של צביעת קצעי הפאות והנחת דיו על המצע, כך שהוא נזל לואדיות שבו. גודל המצע ואופן הטיפול בו תרמו לשליטה רבה שלי על תוצאות פעולותיי. עניין אותי להחליש את שליטתי ועברתי ליצור גופים גדולים יותר, בהם אפשרות השליטה פחותה. בגופים אלו האקראיות באה לידי ביטוי, כשלאחר הנחת טיפות דיו מרוכז ודיו מהול במים לסירוגין, כוח הכבידה "לקח את המושכות בידיו" והייתי חסרת אונים מול שבילי הדיו, המובילים מטהבואדיות המצע נאספו בריכות דיו והשבילים שנוצרו ומצאו את דרכם לשולי הנייר טיפטפו אט אט לקרקע.
הדמיון שבין מצע העבודה לנוף הררי וטיפול בו מזכיר לי אמנות אדמה, רק שבשונה מאמני הזרם דוגמת וולטר דה מריה ורוברט סמית'סון, הנוף הוא גוף שיצרתי ולא כזה שנוצר בתהליך טבעי, ודווקא הפעולה היא זו שמשלימה את עצמה בדרך טבעית. אם וולטר דה מריה שיחק עם תופעת הטבע 'המחשמלת', היינו הברקים, בעבודתו "שדה ברקים", אני היוותי את הברק בעבודתי, ואם דה מריה שלט בפעילות הברק על ידי הצבת מוטות מתכת, הרי שכוח המשיכה הוא זה ששלט בהמשך הפעולה שאני התחלתי.
העבודה לא הייתה רלוונטית, כמדומני, אם הייתי מבצעת את אותה הפעולה בגוף מהטבע, שכן אז ההתערבות היחידה שהייתה לי ביצרי הטבע הייתה טיפטוף הנוזל, פעולה שהיא בעצמה מהווה חיקוי למטר גשמים.
לאורך תולדות האמנות היו מספר זרמים שייחסו לאור חשיבות שמעתי שאת הנייר המציאו הסינים, אך עבורנו נייר מערבי הוא לא יותר מאשר מוצר פשוט לשימוש אומר ג'וניצ'ירו טניזאקי בספרו "בשבח הצללים". הוא מדבר על כך שהנייר המערבי מחזיר אור, ולעומתו הנייר היפני "אוסף את האור ברכות, כמו הרכות של השלג הראשון על הקרקע". גם עבור העולם המערבי נייר הוא מוצר פשוט ויומיומי. עושים בו שימוש בכמויות אדירות וכמעט בכל תחומי החיים: בבית, בבתי הספר, במשרדים וכעלונים המשמשים לפרסום ומסיימים את מחזור חייהם על הרצפה או בפח האשפה. בארצות המזרח לעומת זאת, לרבות יפן וסין, היחס אל הנייר הוא כאל מצע יקר ערך בעל תכונות ומאפיינים. אפילו התיאור הפיוטי של טניזאקי את הנייר היפני "השקט שלו הוא כמו במגע יד בעלה של עץ" מדגיש את הקונטרסט ביחס תרבויות שונות את הנייר. תרבות הצריכה המאפיינת את חיינו במערב טוותה קווים לדמותנו.
בעבודתי ניסיתי להתייחס לחומר מנקודת מבט בוחנת ופחות מודרנית, הדומה לזו של טניזקי וחקרתי את תכונותיו של הנייר. השוויתי בין כמה סוגי נייר וככל שחקרתי אותם יותר התחלתי להבחין בהבדלים ביניהם; באטימות האור, באופן שבו הדיו מגיב לנייר, בסוג הקמט שנוצר בו וכן איך האור נח עליו. לא עשיתי שימוש בניירות יפניים, שכן אלו אטומים יותר וסופחים את הדיו אך הגישה לנייר, בדיעבד, מזכירה לי את זו היפנית.
עבודתי כוללת פסלי הנייר ושלושה צילומים. אלו הם הביטוי לאותו תהליך מחקרי שעברתי במהלך העבודה וכן ביטוי לתופעה בצילומים שלי לאורך השנים, שרובם ככולם קלוז-אפים של האובייקט המצולם. במקום מרבדי כלניות ושדות ירוקים, בחזרתי מטיול המצלמה תהיה גדושה בתמונות של גבעולים ועלי כותרת, ודבורים שותות צוף. אני לא יודעת בדיוק למה אני תמיד חוזרת לאותו מקום מוכר, אבל ההתעסקות שלי במרקם, צבע והאור על האובייקט חוזרת על עצמה. כשמבצעים פעולה כזו ומתרכזים בחלק מהשלם, השלם נעלם ואותו חלק הופך לעולם. אני רואה את אותו חלק מגוף מסוים הרבה יותר מעניין מהגוף כשלם.
